עשרה ימים בלי לנשום דרך האף. מה שג'יימס נסטור גילה ישנה את ההרגלים שלך

בשנת 2020 עיתונאי בשם ג'יימס נסטור נכנס למעבדה בסטנפורד. הרופאים סתמו לו את שני הנחיריים בסיליקון רפואי. במשך עשרה ימים הוא נשם רק דרך הפה. הוא ישן ככה, אכל ככה, רץ ככה. התוצאות הופיעו תוך 48 שעות. לחץ הדם שלו עלה ב-13 נקודות. דופק המנוחה זינק. רמת החמצן בדם ירדה. אחרי עשרה ימים הוא היה אדם אחר, גרוע יותר.

ואז הוא פתח את האף. תוך שבועיים הכול חזר למקום.

מה גילה נסטור

נסטור לא היה מדען. הוא היה עיתונאי שסבל מסינוסיטיס כרוני. רופא שלח אותו לקורס נשימה, והוא יצא משם המום. הוא בילה את עשר השנים הבאות בארכיונים, במנזרים, במעבדות וברופאי שיניים. הוא קרא טקסטים הודיים בני 3,000 שנה. הוא הלך לקטקומבות בפריז כדי לבחון גולגלות אנושיות.

הספר Breath יצא לאור ב-2020 ונמכר במיליוני עותקים. הטענה המרכזית שלו פשוטה. דווקא הדבר שאנחנו עושים 25 אלף פעם ביום, איכשהו, שכחנו לעשות נכון.

אחת המסקנות הכי מטרידות בספר נוגעת לגולגלות עתיקות. נסטור גילה שכמעט לכל גולגלת מלפני 300 שנה היה לסת רחבה, שיניים ישרות ונתיב אוויר פתוח. לאדם המודרני יש לסת צרה, שיניים עקומות ונחיריים סתומים. הסיבה, לטענתו, היא שהפסקנו לנשום דרך האף איפשהו בדרך.

למה האף ולא הפה

האף הוא איבר מתוחכם להפליא. הוא לא רק חור באמצע הפנים.

קודם כול הוא מסנן. כל שאיפה דרך האף עוברת דרך שערות זעירות וריריות שלוכדות אבק, חיידקים ונגיפים. שאיפה דרך הפה מדלגת על כל המנגנון הזה.

שנית הוא מחמם. אוויר קר שנכנס דרך הנחיריים מגיע לריאות בטמפרטורת הגוף. אוויר שנכנס דרך הפה מגיע קר וצורב.

שלישית הוא מלחלח. הנחיריים מוסיפים לחות לאוויר היבש. זאת הסיבה שאחרי לילה של נשימת פה הגרון יבש כמו נייר.

אבל הסוד הגדול נמצא במולקולה אחת. תחמוצת חנקן, או באנגלית Nitric Oxide. הסינוסים מייצרים אותה כל הזמן בכמויות קטנות. כשנושמים דרך האף, המולקולה נכנסת לריאות יחד עם האוויר. שם היא מרחיבה את כלי הדם ומגבירה את ספיגת החמצן ברקמות בכ-18 אחוזים. נשימה דרך הפה מבטלת את כל היתרון הזה.

ויש עוד דבר. נשימת אף איטית יותר וטבעית יותר. היא מפעילה את הסרעפת במלואה, ולא רק את שריר החזה העליון. ההבדל מורגש תוך דקות.

מה קורה לגוף כשנושמים דרך הפה

אנשים שנושמים דרך הפה כברירת מחדל סובלים מתופעות שנראות מנותקות לחלוטין. כאבי ראש, עייפות בוקר, יובש בגרון, פה רע, בעיות עיכול, סכרת מסוג שני, לחץ דם גבוה. במחקרים של נסטור ועמיתיו, חלק מהבעיות נפתרו תוך שבועות אחרי מעבר לנשימת אף.

אצל ילדים זה אפילו יותר קיצוני. ילד שנושם דרך הפה במשך שנים מפתח לסת צרה. שיניו צומחות עקומות. נתיב האוויר שלו מצטמצם. החיך שלו מתעצב כלפי מעלה במקום להישאר רחב. כשהוא גדל, הוא הופך לאדם שנוחר ומתעורר עייף. המבנה האנטומי כבר נקבע.

רופאי שיניים בארה"ב מתחילים לדבר על זה בשנים האחרונות. ד״ר ג'ון מיו, אורתודונט בריטי, טוען שמגיפת השיניים העקומות במערב היא תוצאה ישירה של נשימת פה בילדות. זה לא קוסמטיקה. זאת רפואה.

נחירות, דום נשימה ונשימת לילה

בלילה אנחנו לא שולטים בפה. הוא נפתח לבד. אצל אנשים מסוימים, כ-50 אחוזים מהזמן.

כשהפה נפתח בשינה, האוויר נכנס דרך החלל הגדול ויוצר רעידות ברקמות הרכות בגרון. זאת בעצם הגדרה של נחירה. בנוסף, נשימת פה בלילה מייבשת את דרכי הנשימה, מורידה את רמות ה-NO בדם, וגורמת לקפיצות בלחץ הדם שיכולות להעיר את המוח מאות פעמים בלילה.

זה נקרא דום נשימה בשינה. בארה"ב מאובחנים בו 30 מיליון איש. נסטור טוען שהמספר האמיתי גבוה פי שלושה.

אחד הפתרונות שנסטור עצמו מתאר הוא להדביק את הפה בלילה בפס נייר רפואי קטן. Mouth taping. הטכניקה מעוררת מחלוקת, ולא מתאימה לכל אחד. למי שיש בעיית סינוס חריפה או חרדה זה יכול להיות מסוכן. עדיף להתחיל בייעוץ עם רופא, במיוחד אם יש דום נשימה אבחנתי.

איך לעבור לנשימת אף

המעבר לוקח כחודש. בהתחלה זה מרגיש לא טבעי. אחר כך זה הופך לברירת המחדל.

השלב הראשון הוא מודעות. שים לב במשך יום שלם איך אתה נושם. בעבודה, בנהיגה, בעמידה במכולת. רוב האנשים מגלים שהם נושמים דרך הפה הרבה יותר ממה שחשבו.

השלב השני הוא תרגיל בסיסי. שב, סגור את הפה, ונשום דרך האף בלבד למשך חמש דקות. אם הנחיריים סתומים, נסה את התרגיל של קונסטנטין בוטייקו, רופא רוסי שפיתח שיטה שלמה בשנות החמישים. שאיפה קצרה דרך האף, נשיפה רגילה, ואז עצירת נשימה למשך 5 שניות. אחרי שלוש או ארבע חזרות, האף נפתח.

השלב השלישי הוא הליכה עם פה סגור. צא לחצי שעה הליכה ביום, סגור את הפה לחלוטין, ונשום רק דרך האף. אם אתה מתנשף, האט. תוך שבוע הקצב מתייצב.

השלב הרביעי הוא ניסוי של 30 ימים. שלושים ימים של נשימת אף כברירת מחדל, ביום ובלילה. רוב האנשים מדווחים על שיפור באנרגיה, בשינה ובריכוז עוד לפני שהחודש מסתיים.

מתי כן לפתוח את הפה

נשימת אף היא ברירת המחדל. היא לא דוגמה.

במאמץ גופני גבוה, כשהדופק עובר את ה-160, הגוף זקוק ליותר אוויר ממה שהאף יכול לספק. במצב כזה פותחים את הפה. שחיינים ורצי מרתון יודעים את זה היטב.

בנשימה מעגלית טיפולית, כמו בסדנאות שאני מנחה, חלק מהשיטה כולל שאיפה דרך הפה. זה כלי טיפולי ייעודי שמטרתו לעורר תגובה פיזיולוגית ספציפית. הוא לא תחליף לנשימה יומיומית.

בדיבור ובשירה, ברור, הפה נפתח. זה בסדר. הגוף יודע לאזן.

הכלל פשוט. כשאתה לא עושה משהו אחר עם הפה, סגור אותו. זאת התשובה הקצרה שנסטור היה רוצה שתיקח מהספר.

האף בנוי לנשימה. הפה בנוי לדיבור, אכילה ונשיקות. כשאתה מערבב, הגוף משלם את המחיר.