עקיבא נתן — איך לחבר חלקים סותרים בתוכי

מה קורה כשהנפש נמשכת ונקרעת בין כמה כיוונים במקביל? איך חיים עם חלקים בתוכנו שלא תמיד מסתדרים זה עם זה? מה עושים כשמגיעים אל מקום ריק בנפש?

עקיבא נתן הוא אחד האנשים המרתקים שפגשתי בתחום. הוא מוזיקאי ונגן כינור מוכשר, יוצר, מטפל, מנחה מעגלי ריפוי וחוסן לנפגעי טראומה, ומורה לגישת "דמיונובע" במכון אבולעפיה.

למד חסידות וזוהר אצל הרב מנחם פרומן ז"ל. למד פסיכולוגיה. למד פרויד. ובסוף מצא את עצמו במקום שבו הכול מתחבר — דרך המוזיקה, הדמיון, וההתכנסות של אנשים סביב מדורה.

🎙️ האזנה לפרק המלא ביוטיוב — משך: 48 דקות.

הריק הוא לא בעיה — הוא מקום

עקיבא הסביר משהו שעצר אותי. רוב האנשים שחווים "ריקנות" ממהרים למלא אותה — עבודה, מערכת יחסים, רכישה, סדרה. הריקנות נתפסת כבעיה שצריך לסלק.

אבל יש סוג אחר של ריק — שעקיבא קורא לו "סוד הריק". זה מרחב לפני שהוא מלא. שקט לפני שיש בו מוזיקה. הבמה לפני שנולד עליה משהו.

היוצר שלא מוכן להיות ברגע הריק הזה — לא יצור כלום. המטפל שלא מסוגל להחזיק את הריק של הלקוח — לא יעזור לו. ההורה שממלא כל שקט של הילד שלו ב"מה קרה?" — לא נותן לו מקום להיות.

החלקים הסותרים הם לא טעות — הם ברוך

בנצי גולדשטיין רוצה להיות מדען ומיסטיקן. עקיבא רוצה להיות אמן ומטפל. כמעט כל מי שפגשתי בתחום סוחב איתו שני כיוונים שנראים כמו מריבה פנימית.

בתרבות המערבית מלמדים אותנו לבחור. "מה אתה רוצה להיות כשתגדל?" מניח שיש רק תשובה אחת.

המתח בין החלקים הוא לא הבעיה. הוא האנרגיה.

עקיבא ציטט משהו מהקבלה של הרב מנחם פרומן. אם תבחר רק אחד — תאבד את הכוח שמחזיק אותך חי. העבודה היא לא לבחור. העבודה היא למצוא את הצורה שבה שניהם יכולים לגור ביחד.

היצירה — מרחב ריפוי שלא מדברים עליו מספיק

עקיבא טוען שהיצירה (מוזיקה, ציור, כתיבה, תנועה) היא מרחב ריפוי קדום שתרבותנו שכחה.

כשאתה יוצר, אתה לא חושב על עצמך. אתה לא מתחקר את הטראומה שלך. אתה לא בודק את עצמך במראה. אתה פשוט זורם דרך. וברגעים האלה, דברים שלא היה להם מקום בראש — מוצאים מקום ביצירה.

עקיבא עובד עם אנשים דרך כינור ומעגלי תיפוף — ואומר שלפעמים, מה שטיפול של שנה לא פתח, חמש דקות של נגינה ספונטנית פתחו בבת אחת.

מדורת השבט — הדבר הכי עתיק והכי חדש

כל הריפוי העכשווי — פסיכולוגיה, נשימה, קבוצות תמיכה — זה חיפוש אחר דבר אחד. אנחנו מחפשים את מדורת השבט.

במשך 40,000 שנה, בני אדם התכנסו סביב אש. סיפרו סיפורים. שרו. רקדו. בכו ביחד. זה היה הטיפול. זה היה הריפוי.

מה שקרה ב-200 שנה האחרונות הוא שאיבדנו את זה. אין מדורה. אין שבט. אנחנו יושבים בנפרד, מול מסך, ומנסים לרפא את עצמנו לבד.

הסדנאות, מעגלי הנשימה, הפודקאסטים — הם ניסיון עצוב ויפה לשחזר את המדורה. וזה עובד, עד כמה שאפשר.

🎙️ האזנה לפרק המלא ביוטיוב

הפרק כולל גם חלק אישי של עקיבא על הדרך שלו — מלימוד חסידות, דרך המפגש עם פרויד, ועד שהגיע לגישת "דמיונובע" ולעבודה עם נפגעי טראומה. ממומלץ מאוד למי שמתעניין באינטגרציה של מסורת יהודית ופסיכולוגיה מודרנית.